Saturday, December 25, 2010

איך עוברים ללא מעבר חצייה


איך עוברים... לא, זו איננה תכנית לנהיגה מונעת ולא להליכה מונעת...
נכון, אין מעבר חצייה, אין סימון. איך לעבור ממחשבה אחת לאחרת, מכיוון אחד לאחר, מעיסוק קיים לעיסוק חדש- מפאזה אחת לפאזה שנייה.
הבלוג משקף מצב תודעה, משהו מרכזי. בעוד אני באימון לבריאות, הפאזה הבאה מתחילה להרים ראש: כתיבה, הבעה, עצם ההבעה. מי מאיתנו אינו חולם להביע עצמו בדרך כזו או אחרת? המבע של הכתיבה הוא ערוץ עם פוטנציאל עצום להתפתחות עבור כל אחד. ועבורי.
המבע, כך אני מבינה, קשור בהחלט לבריאות. והכתיבה היא כלי רב עוצמה גם עבור החלק הפנימי המתפתח, אך, בעיקר, עבור התקשורת, הקשר והשייכות לסביבה וההשפעה על אחרים.
ועל כך אכתוב בבלוג חדש.
התצטרפו אלי?

Saturday, November 20, 2010

חשמל זורם בכפות ידיך...


בשיר ששרה רותי נבון וחידשה אדר גולד "חשמל זורם בכפות ידיך", החשמל זורם בהקשר לאהבה. אני רוצה להתייחס לעניין ההארקה של המתח החשמלי, לפריקה של מה שאצור בגוף ולא ממש זורם.

אם נהיה לרגע בשקט, עם מבט פנימה, נוכל לאמוד כמה מתח מסתובב במערכת שנקראת גוף. נוכל גם לשים לב שהאחיזה הזו במתח החשמלי בפנים אפילו יכולה להכאיב. הגוף במצב הזה חסר מנוחה, מכווץ, הנפש רותחת, תחושת מתח לא בהקשר ברור, כאילו לגוף יש רצון ואיננו נענים לו. מתח עצור ואצור ללא מוצא, איננו זורם הלאה.

מה הגוף רוצה? ה א ר ק ה!
כן, הארקה. יש מי שפונה לתנועתיות, לספורט, ועצם הפעילות הגופנית יוצרת את ההתמרה של האנרגיה. המתח מתפוגג. יש מי שיודע להפיג את המתח הגופני בדרכים של מחשבה ורגש, אולי בשיחה. אני נתקלת בהארקה בפגישות אקראיות. אנשים שופכים את ליבם ושומעים משהו יקר, מכניסים זאת פנימה לתוכם, וזה עושה את ההתמרה, את ההארקה. אני מוצאת שגם יצירה עושה את עבודת ההארקה.

רגע הפריקה של המתח, כאשר הוא עוזב את הגוף, מוצא לו נתיב החוצה, זורם הלאה, הוא רגע עילאי של שחרור. איזה יופי, האנרגיה זורמת בחופשיות, החשמל אינו כלוא, הוא זורם, וזה טבעו, לזרום. הקלה. אנחנו חלק מהאדמה והאוויר ושום דבר לא נתקע במה שנקרא "גוף".

ומהי הדרך שלכם להארקה?
הצילום למעלה בנגב!

Thursday, November 11, 2010

הפסקות- משאב טבעי

משאבים טבעיים, ככל האפשר, וברי קיימא, כלומר, לא מתכלים. כן, זה שם המשחק עבורי. משאבים כאלה נמצאים לרוב, וככל שנשתמש, דבר לא ייפגם מהם, זה הקסם.
משאב נוסף שכזה הוא ההפסקה.
לא, אין מדובר בעצירה טוטלית ומוחלטת של דבר מה, אלא בהפסקה. הפסקה במאמץ של ריכוז, למשל. פגשתי אמירה באחד המחקרים, כי המוח זקוק למנוחה של 8 דקות כל 20 דקות. כלומר, בעשייה המצריכה ריכוז לאורך זמן, חשוב ורצוי לערוך הפסקות ע"י רענון מחשבתי כלשהו, יציאה מהמקום התובעני, הפגתיות כלשהי. אם לא ניצור את ההפסקה, זו תפסיק אותנו בדרכים הנסתרות שלה.

אבל לא רק המוח זקוק להפסקות. כאשר אנחנו בתנוחת גוף סטטית לאורך זמן, נתחיל לחוש שהגוף ממש כואב. כך הדבר במחוזותי. כל הגוף צועק: "אני רוצה לנוע!". אם אינני מקשיבה לו, הצעקה מתגברת. שימו אדם בחוסר תנועה, חוא יחדול, פשוט כך. הגוף מבקש את התנועתיות הפיזית, ואפשר לשער כי יש לכך סימוכין ביולוגי. אם לא נקום מהכיסא ונפעיל את הגוף, הגוף יאמר את דברו בדרכים אחרות.

תוך כדי מחשבה על ערכה של ההפסקה הבנתי, כי ברשומה הקודמת כתבתי דווקא על שמירת הרצף. כאן אני כותבת על הפסקה ברצף. נראה, שיש ערך להחזיק בסתירה, והבריאות איננה לעולם דבר אחד.

איפה התשוקה שלכם להפסקה?

Saturday, October 23, 2010

השיבה הביתה

כן, אני שבה הביתה. אל הבית, שנקרא גוף. הגוף הוא, במובנים רבים, בית. שבתי אליו אחרי זמן מה של התרחקות.
למה דומה הדבר? להתפייסות לאחר מריבה. באה ההתרחקות ונתנה סימנים: כמה שביר הבית הזה, הגוף.
השיבה היא החזרה אל הפעילות הספורטיבית, גם זו המתונה שבה. חזרה אל תשומת הלב מה נכנס אל הבית שנקרא גוף. מה נכנס, כמה נכנס. ויש עוד כמה גורמים של השקעה בבית הזה. איזון של שנה וערות, איזון של אנרגיה.
רגע, אדבר על אנרגיה.
כאשר אנחנו בהיעדר תנועה, הגוף מאותת: כאבים, כובד, עייפות, חוסר עניין. כאשר התנועתיות הינה בעודף, הבית שנקרא גוף גם אז יאמר את דברו: כאבים, תשישות. מעניין איך כל אחד מאיתנו יודע באופן מדויק ביותר מה נדרש לבית הזה, לגוף, מה הצורך שלו, מה המינון הנכון. כאשר אנחנו מתכחשים לידיעה הטבעית, הבית יראה לנו את הדרך.
די בכך שנהיה קשובים, ותחושת הידע תעלה כאילו תמיד הייתה שם.
השיבה הביתה מתוקה היא, מרוממת את הרוח, מחזירה את ההרגשה של הרצף והסדר- החלק שנמצא בידינו, בתחום ההשפעה. גם כאשר התרחקנו, הפרנו את ההסכמות עם עצמנו, התעלמנו וכפרנו, תמיד נמצאת האופציה של השיבה הביתה. המחזוריות נמצאת פה מטבע קיומנו, נוכל לחזור בלב נקי וללא רגשות אשם. כן, האופציה הזו מחכה בקרן זווית לרגע של געגוע אל התחושות הטובות כאשר אני בבית שנקרא גוף.

Friday, October 15, 2010

"הן באתי ממך מחיקך אדמה"

"הן באתי ממך מחיקך אדמה..." ,
שרה עפרה חזה.

האדמה- לא רק גרגרים של בטן עתיקה מאד, את זה כל אחד יודע. כמו שהיא המקור לבריאה היא גם המקור לבריאות. בריאה- בריאות. אני יודעת שביום שבו לא אוכל לגעת, להריח, לראות משהו מהאדמה, אאבד את מרכז האיזון .

הרמה הראשונה של ההשפעה היא רמת הראייה מרחוק. לראות אדמה, לראות שדה, לראות מים - מיד משיב את הנפש. אני זוכרת שבשנה גשומה מאד עצרו נהגים את מכוניותיהם בכביש המפלים, יצאו החוצה והפנים זהרו והשתאו משפע המים. למראה הטבע משהו נרגע בתוכנו. זו הרמה הראשונה.

הרמה השנייה היא רמת ההתקרבות- הריח. ריח הגשם הראשון, ריח פריחת ההדרים. הריח מעלה זכרונות ביתר עוצמה, חודר יותר עמוק אל תאי הגוף, מעורר אזורים רדומים .

הרמה השלישית היא הרמה הבלתי אמצעית- רמת המגע. מגע עם אמא אדמה. להפוך רגבים, לנכש, לחפור גומות, לזרוע, לקטוף, לעשות קומפוסט ... ברגע הזה הגוף מתאחד עם הסביבה הטבעית, הופך את כל החושים כולם למגבר רב עוצמה, חש את החדוה הפשוטה של הקיום. החדווה הזו עוטפת את הגוף והנפש ונראה כי הינה חלק מהחצר ודייריו, חלק מהרחוב, חלק מהשמים. החדווה הזו מבריאה!!!

לא די בחווית מגע חד פעמי. היא כמו כלי שזקוק לשימוש חוזר כמה שיותר. עוד ועוד מגע עם האדמה.
וגם אם מי מאיתנו גר במבנה משותף, עובר מהמכונית לחנייה, למעלית, לבית, למעלית, למכונית...ימצא את חלקת האדמה, השדה הקרוב, הפארק השכונתי... וירווה עצמו אם בעיניים, אם בריח ואם במגע.

מהי הרמה שלכם?

Thursday, September 30, 2010

הוקרה, זה הכל!

מה, איננו מוקירים? בוודאי שאנחנו מוקירים; תודה לאלמוני, תודה לפלוני, תודה גם לידועים לנו היטב.
אני רוצה להציג את ההוקרה לגוף. הגוף הוא בהחלט ישות, והדיבור שלו נעשה בעזרת סימנים. האם אנחנו קוראים סימנים?

ברשומה הקודמת כתבתי על העין כדוגמה למשהו שעלינו לשמור עליו. לאחרונה קרה לי משהו בעין . האם הכתיבה הייתה סימן? נסתרות דרכי הגוף להביע את דברו...
הפגיעות שלנו רק מעצימה את מקומה של ההוקרה. ברגע הזה של הכרת תודה פנימה מורגש הגוף כולו, מורגשת הישות שנקראת גוף, מורגשת זרימת האנרגיה שחובקת גם גוף וגם נפש. זה סוג של חיבור לרגע שאף דמעות עשויות לעלות בו.
זו חוויה של כוליות, חוויה של משהו כולל ושלם, שאין לו מילים, אין לו נוסחה או תבנית.

דמיינו לעצמכם ביצים שאנחנו מניחים בסיר כדי לבשלן. ברגע שנשפות (נשים) מים לסיר, הן יתארגנו מחדש באופן שלם במרחב המוגדר בסיר. הרי יש לכך חוקים פיזיקליים. כך אני חשה את ההתארגנות הפנימית ברגע שנחווית הוקרה פנימית כלשהי. ההתארגנות החדשה הזו מביאה בריאות.
לא בכדי נאמרת ביהדות תפילת "מודה אני" עם ההשכמה.
אני רוצה לחשוב על חווית מודה אני שהינה גופנפש אורגני, פועל כאחד לשכלל את המופע, שנקרא: אדם..
מצורף כאן קטע וידיאו שצילמתי בגשם אל מול עץ התפוז. אנא עקבו אחרי טיפה אחת מיוחדת במרכז המסך.

Saturday, September 18, 2010

מסקנות על גוף בזמן המסיק

כן, עת המסיק. עץ זית בחצר אומר, עת המסיק הגיעה, מוקדם מהרגיל. ובכל זאת העת הזו הגיעה וזה אומר שיש סדר, כמו הופעת החצב בסתיו. יש מחזוריות בכל זאת.

אני עולה על הסולם, גוזמת, קוטפת. ענפים, עלים יבשים ושבבי עץ ניחתים עלי. בכל פעם שזה קורה ומשהו נכנס לעין, מתהפכת הבטן, שלא יקרה משהו לעיניים. אני אומרת "הפעם ארכיב משקפיים, להגן עליהן" ובפעם הבאה אני עלולה לחזור על הדפוס; עולה על הסולם, גוזמת, קוטפת, וגופים זרים קטנים מן העץ נוחתים עלי מאיימים על עיני.
כאן חשובה הפעולה. לא די שאומר לעצמי "אעשה". אין למחשבה הזו ערך ללא המעשה. נכון ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", אך מה עם "להוציא מהכוח אל הפועל", וללא המעשה מה יהיה על המחשבה לבדה?

כמה בלתי נסבל כשמשהו נכנס לעין? כמה גדול העינוי כאשר הנעל אינה מתאימה לרגל, או, לחילופין, כאשר יש אבן קטנה מתחת לכף הרגל... ההפרעה הזו- יש לה פוטנציאל להסתיים.
נדרשת פעולה!

פעולה של הגנה, שתיכנס לסדר היום, תאפשר לכלי שנקרא "גוף" לבצע את עבודת הרוח.
מהי הפעולה הקטנה שלכם, שרוצה כבר לצאת לאור?