בשיר ששרה רותי נבון וחידשה אדר גולד "חשמל זורם בכפות ידיך", החשמל זורם בהקשר לאהבה. אני רוצה להתייחס לעניין ההארקה של המתח החשמלי, לפריקה של מה שאצור בגוף ולא ממש זורם.
אם נהיה לרגע בשקט, עם מבט פנימה, נוכל לאמוד כמה מתח מסתובב במערכת שנקראת גוף. נוכל גם לשים לב שהאחיזה הזו במתח החשמלי בפנים אפילו יכולה להכאיב. הגוף במצב הזה חסר מנוחה, מכווץ, הנפש רותחת, תחושת מתח לא בהקשר ברור, כאילו לגוף יש רצון ואיננו נענים לו. מתח עצור ואצור ללא מוצא, איננו זורם הלאה.
מה הגוף רוצה? ה א ר ק ה!
כן, הארקה. יש מי שפונה לתנועתיות, לספורט, ועצם הפעילות הגופנית יוצרת את ההתמרה של האנרגיה. המתח מתפוגג. יש מי שיודע להפיג את המתח הגופני בדרכים של מחשבה ורגש, אולי בשיחה. אני נתקלת בהארקה בפגישות אקראיות. אנשים שופכים את ליבם ושומעים משהו יקר, מכניסים זאת פנימה לתוכם, וזה עושה את ההתמרה, את ההארקה. אני מוצאת שגם יצירה עושה את עבודת ההארקה.
רגע הפריקה של המתח, כאשר הוא עוזב את הגוף, מוצא לו נתיב החוצה, זורם הלאה, הוא רגע עילאי של שחרור. איזה יופי, האנרגיה זורמת בחופשיות, החשמל אינו כלוא, הוא זורם, וזה טבעו, לזרום. הקלה. אנחנו חלק מהאדמה והאוויר ושום דבר לא נתקע במה שנקרא "גוף".
ומהי הדרך שלכם להארקה?
הצילום למעלה בנגב!
