כן, אני שבה הביתה. אל הבית, שנקרא גוף. הגוף הוא, במובנים רבים, בית. שבתי אליו אחרי זמן מה של התרחקות. למה דומה הדבר? להתפייסות לאחר מריבה. באה ההתרחקות ונתנה סימנים: כמה שביר הבית הזה, הגוף.
השיבה היא החזרה אל הפעילות הספורטיבית, גם זו המתונה שבה. חזרה אל תשומת הלב מה נכנס אל הבית שנקרא גוף. מה נכנס, כמה נכנס. ויש עוד כמה גורמים של השקעה בבית הזה. איזון של שנה וערות, איזון של אנרגיה.
רגע, אדבר על אנרגיה.
כאשר אנחנו בהיעדר תנועה, הגוף מאותת: כאבים, כובד, עייפות, חוסר עניין. כאשר התנועתיות הינה בעודף, הבית שנקרא גוף גם אז יאמר את דברו: כאבים, תשישות. מעניין איך כל אחד מאיתנו יודע באופן מדויק ביותר מה נדרש לבית הזה, לגוף, מה הצורך שלו, מה המינון הנכון. כאשר אנחנו מתכחשים לידיעה הטבעית, הבית יראה לנו את הדרך.
די בכך שנהיה קשובים, ותחושת הידע תעלה כאילו תמיד הייתה שם.
השיבה הביתה מתוקה היא, מרוממת את הרוח, מחזירה את ההרגשה של הרצף והסדר- החלק שנמצא בידינו, בתחום ההשפעה. גם כאשר התרחקנו, הפרנו את ההסכמות עם עצמנו, התעלמנו וכפרנו, תמיד נמצאת האופציה של השיבה הביתה. המחזוריות נמצאת פה מטבע קיומנו, נוכל לחזור בלב נקי וללא רגשות אשם. כן, האופציה הזו מחכה בקרן זווית לרגע של געגוע אל התחושות הטובות כאשר אני בבית שנקרא גוף.
No comments:
Post a Comment