הוקרה, זה הכל!

מה, איננו מוקירים? בוודאי שאנחנו מוקירים; תודה לאלמוני, תודה לפלוני, תודה גם לידועים לנו היטב.
אני רוצה להציג את ההוקרה לגוף. הגוף הוא בהחלט ישות, והדיבור שלו נעשה בעזרת סימנים. האם אנחנו קוראים סימנים?

ברשומה הקודמת כתבתי על העין כדוגמה למשהו שעלינו לשמור עליו. לאחרונה קרה לי משהו בעין . האם הכתיבה הייתה סימן? נסתרות דרכי הגוף להביע את דברו...

הפגיעות שלנו רק מעצימה את מקומה של ההוקרה. ברגע הזה של הכרת תודה פנימה מורגש הגוף כולו, מורגשת הישות שנקראת גוף, מורגשת זרימת האנרגיה שחובקת גם גוף וגם נפש. זה סוג של חיבור לרגע שאף דמעות עשויות לעלות בו.

זו חוויה של כוליות, חוויה של משהו כולל ושלם, שאין לו מילים, אין לו נוסחה או תבנית.

דמיינו לעצמכם ביצים שאנחנו מניחים בסיר כדי לבשלן. ברגע שנשפות (נשים) מים לסיר, הן יתארגנו מחדש באופן שלם במרחב המוגדר בסיר. הרי יש לכך חוקים פיזיקליים. כך אני חשה את ההתארגנות הפנימית ברגע שנחווית הוקרה פנימית כלשהי. ההתארגנות החדשה הזו מביאה בריאות.
לא בכדי נאמרת ביהדות תפילת "מודה אני" עם ההשכמה.
אני רוצה לחשוב על חווית מודה אני שהינה גופנפש אורגני, פועל כאחד לשכלל את המופע, שנקרא: אדם..

מצורף כאן קטע וידיאו שצילמתי בגשם אל מול עץ התפוז. אנא עקבו אחרי טיפה אחת מיוחדת במרכז המסך.